בפרק הנוכחי ישב איתי לקפה של בוקר ושיחה על המקצוע, השחקן אודי רצין. אודי עבר חתיכת מסע בתוך המקצוע אבל לעולם לא ויתר. סיים צבא ונסע ללימודים בארה"ב. כשלא התקבל חיכה עוד שנה שלמה בה התכונן לאודישנים, ולאחר הלימודים ואינספור עשייה שם, כולל בימוי הצגות והקמת קבוצת משחק, הוא החליט לחזור לארץ בגיל 39 ולהתחיל הכל מחדש.
 

לאחרונה, לאחר עבודה קשהובלתי פוסקת שכוללת סדנאות, צ'בק, עשייה ועוד, הוא לוהק לתפקיד ראשי בסרט הביכורים של אסף סבן "בית בגליל", בגיל 47. שם הוא שיחק לצד נועה קולר ועוד רבים ומוכשרים אחרים.

דיברנו על מה גרם לאודי לבחור בקריירת המשחק, מה גרם לו לנסוע ללמוד בחו"ל לעומת לימודים בארץ, איך הייתה עבורו תקופת הציפייה וההמתנה להכרה, ואיך הרגיש על סט הסרט כשכולם מסביבו כבר שולטים ברזי המקצוע ועבורו זה התפקיד הראשון האמיתי.

 

תקציר הפרק:

איך הגעת למשחק? אודי סיים צבא וקצת כבריחה מההורים, נסע לארה"ב כדי ללמוד משחק בלי ש"יפריעו לו". 
כשאודי סיפר לי על תוכן הלימודים סיפרתי שאני מקנאה בבחירה בללמוד בחול, אודי מצידו דווקא מקנא באלו שלמדו בארץ.

עבורו הלימודים שם היו מדהימים ואינטנסיביים, ריחפו שמות של אנשי מקצוע מדהימים מעל, אבל עדיין לא מלמדים את החיים עצמם - נטו פיור אקטינג. בעיניי אודי 4 שנים היו יותר מדי.
היום במבט לאחור, ובעזרת פייסבוק והיכולת לדעת מה כולם עושים, מבינים כמה נשארו במקצוע לאחר 20 שנה. רמז: לא הרבה.הלימודים לא בהכרח מכינים את התלמידים לחיים, אבל ייתכן שזה נכון לגבי רוב המקצועות.
הפניתי את אודי לנושא "אנשי העולם החדש" - התנועה של ליאור פרנקל (יש גם פודקאסט מצויין בשם "פופקורן").

אודי מתאר את עצמו עוד שייך לדור שבו היו מדפיסים קורות חיים ותמונה, שמים במעטפות ושולחים לעשרות סוכנים ובמאים. דיברנו על העולם הרווי בשחקנים ועל הצורך להתבלט, ואני מאמינה שזה לא השתנה בהרבה, רק האמצעים - פעם קורות חיים מודפסים, מעטפות ובולים והיום מדיות דיגיטליות ואלפי פנים מצולמות, ווידאויים.

​

מה הייחוד שלך כשחקן? במבוכת מה אודי מספר לי שלדעתו היתרון המשמעותי שלו הוא עצם ההיכרות עם שתי התעשיות. לדעתו יש יתרון משמעותי בתעשייה הישראלית - היא אמנם קטנה יותר אך אנשי המקצוע פרוסים בפנייך. הוא מתאר את התעשייה בניו-יורק כ"גן סגור". כאן לדעתו גם אם הגן סגור, החומה לא כזו גבוהה - כולנו שתי שיחות טלפון מראש הממשלה. אתה תמיד מכיר מישהו שמכיר מישהו, ופה אוהבים לעזור. מעניין.
הייחוד שלו זה שהוא חווה את הקושי האמיתי - 5 בבוקר בטיים סקוור אודישנים עם עוד 500 אנשים. היתרון של השפה והאנגלית.

 

מה קרה לאחר הלימודים ואיך קרה שזה נהיה 16 שנה? אודי סיים ללמוד והתחיל להפיק לעצמו תפקידים. הוא הלך להמון לאודישנים, ומספר עד כמה היה אז רגיש, כך שכל פעם שלא עבר את האודישן הוא היה צריך חודשים של התאוששות. "היום בראיה לאחור אני מסתכל על זה באופן שונה לגמרי". ככה החיים התגלגלו ואודי התגלגל איתם ורק לאחר 16 שנה חזר לארץ.

 

מה האירוע שגרם לך לקנות כרטיסי טיסה ולחזור? "ישבתי באולם קולנוע בניו-יורק וצפיתי ב'ואלס עם באשיר' הוא ישב וראה בהתפעלות, התלהב מהעשייה בארץ, והחליט לחזור. הוא הגיע לפה ולא הכיר אף אחד מהתעשייה. אודי החליט להירשם לתואר שני בלימודי קולנוע ולשחק בהמון סרטי סטודנטים, ולאט לאט התחיל להשתחל ולהכיר אנשים.

​

מה היו הצעדים הראשונים פה בארץ? לאחר שנתיים של התאקלמות ולימודים, אודי ביים את "יצרים" בתיאטרון הסימטה. זה היה למעשה ניסיון הבימוי הראשון שלו, והוא התמודד עם אתגרים מאד קשים. תפקיד הבמאי נושא עימו אחריות מטורפת - סך הבחירות וההחלטות שבמאי צריך לעשות, צריך להיות מצד אחד קשוב לסביבה ומצד שני להיות עקשן ולעמוד על שלך ולמזער רעשי רקע. לאחר מכן המשיך לסדנת צ'בק של אלון נוימן ושחר רוזן - התנסה, התאמן, צבר ביטחון והכיר עוד אנשים וככה הגיע בעצם לליהוק שלו בסרט "בית בגליל".

מתי אומרים די? אודי עשה המון דברים, קורסים, הפקות, סרטי סטודנטים ועדיין לא הגיע תפקיד ראשי, אני שואלת אותו איפה מתייאשים ואומרים הלאה, איפה נקודות השבירה ואם היו בכלל כאלו. אודי צוחק ומספר לי שהנקודת שבירה האחרונה הייתה לפני שלושת רבעי השעה. עדיין, גם כשהוא היום במקום פי אלף יותר טוב מלפני, עדיין המקצוע מכיל המון "לא". שבירות יש כל הזמן, פזילות לצדדים יש כל הזמן, אבל גם נקודות תפנית שמושכות אותך חזרה פנימה. דרך עבודה עצמית אודי החליט להפסיק להסתכל על החלק השלילי ולהבין שמה שקורה קורה ואמור לקרות וזה כרוך בעבודה רוחנית של שנים, ועדיין יש הרבה נפילות בדרך.
אתה אוהב את זה מספיק אתה רוצה את זה מספיק? אתה חיובי מספיק? אז זה קורה. יכול להיות שלא באופן שדמיינת או רצית אבל זה קורה.
מה שיפה פה בארץ לדעת אודי, שבניגוד לארהב ומלצרים בני 50 שמשננים טקסטים, פה בארץ יש צדדים נלווים למקצוע, עולם היזמות וסימולציות, הרצאות, דיבוב ודרך העבודות האלו ניתן להמשיך לעשות. יש פה הזדמנויות. בעיניו אפילו יותר מבחול. אתה יורד ועולה והעיקר להיות כל הזמן בעשייה.

​

על הליהוק לסרט "בית בגליל" - אנחנו מדברים על לפתוח את עצמינו להזדמנויות על-ידי עשייה בלתי פוסקת, ובאמת, לפני כשנתיים הגיעה ההזדמנות האמיתית. אסף סבן, שכתב וביים את סרט הביכורים שלו "בית בגליל" פנה לשחר רוזן לקבל המלצה על שחקן מוכשר. שחר המליץ על אודי ולמעשה חיבר בינהם. פעם ראשונה בחיים משחק בפיצ'ר, בתפקיד ראשי לצד נועה קולר שהייתה פרטנרית מדהימה ולצד צוות שחקנים מוכשר ומקצועי.

 

האתגר הגדול ביותר של אודי במהלך הסרט היה "להפסיק לשחק". 
אודי פרש בפניי מסקנה שהפילה אצלי אסימון, בעיניו ההבדל בין תיאטרון לקולנוע זה שבעוד בתיאטרון יש תהליך חזרות ארוך שאתה יכול להתבשל בו, והשחקן הוא המרכז - בקולנוע לעומת זאת, אתה רק חלק מהקומפוזיציה הכללית, הכורסא בשוט חשובה כמו השחקן בשוט או זווית התמונה. אתה משלים חלק מתמונה שמשלימה סיפור וברגע שאתה מבין את זה כשחקן, אתה מפסיק להתרכז ב"אני" ומבין שהתפקיד שלך הוא לעזור לבמאי לספר את הסיפור שלו.

 

אנחנו לא היינו שווים כלום אם לא היו מקליטים אותנו כמו שצריך, מצלמים אותנו כמו שצריך, כותבים את הטקסטים בצורה טובה וכו'. בסופו של דבר מגיעים לספר סיפור ולא עושים את זה לבד. אנחנו חלק מארגז כלים שנועד לספר סיפור בצורה ויזואלית. לימודי הקולנוע הפכו אותו להרגשתו לשחקן יותר שלם. הוא למד שכל מה שהוא צריך לעשות זה לספר סיפור. גם לצוות ולשחקנים האחרים על הסט היה תפקיד משמעותי בהתמודדות עם האתגרים של ההתחלה.
"לנועה כפרטנרית הייתה את היכולת להיות בתוך הרגע בכל זמן נתון וזה אפשר לי להבין שכל מה שאני צריך לעשות זה להיות איתה ולהקשיב". 

 

מה היו הרגעים הקשים כשחקן על הסט, איפה הרגשת לא מספיק טוב? ההתחלה. הביטחון העצמי היה נמוך, אודי היה מוקף בסוללה של אנשים מלאי ניסיון. היו הרבה טייקים בהתחלה, כי אסף הוא במאי שלא מוותר, ואודי הרגיש שהוא זה שמעקב את הסט והחליט שהוא חייב להתמודד עם האתגר. לדעתו העניין הוא להבין מה רוצים ממך, בתור שחקן האתגר הוא להתאים את עצמך לבמאי - זה לא פרוייקט שלך, אתה מספר סיפור של מישהו אחר. 
אסף האמין בו לאורך כל הדרך ונועה הייתה פרטנרית נהדרת כך שנוצרה אווירת עבודה נעימה ומאתגרת. מעבר לנועה קולר, התארחו בסט גם ליאורה ריבלין, חי הלוי, אוהד קנולר ועוד רבים וטובים - ואודי מספר כמה זה כיף ומצמיח לעבוד עם שחקנים טובים, כמה מעניין ז להסתכל וללמוד מהם, וכמה מרגש זה לקלוט שבעצם הם מתארחים "אצלו" בסט, ולא להיפך(:

 

אנחנו מוצאים את עצמינו גולשים לשיחה על תכניות לימודי המשחק בארץ ומעלים תהייה מדוע לא מלמדים גם בימוי וכתיבה, ואיך זה שאין שיתופי פעולה בין בתי ספר למשחק ובתי ספר לקולנוע.

​

טיפים ותובנות שאהבתי במיוחד בשיחה שלנו :

לא להתחרט על אף נקודה שבחרנו בדרך - בהשראת "לחבר את הנקודות, סטיב ג'ובס": 
https://www.youtube.com/watch?v=wz0j7z38LIg
כולנו שתי שיחות טלפון מראש הממשלה.
פרטנרים - לעולם לא לביים את הפרטנר.

אם הייתי יושב כל היום בבית ומחכה הייתי משתגע - לעשות וליזום כל הזמן.

לדאוג להיות עסוק ולפתוח את הדלת להזדמנויות.
בקולנוע אתה משלים חלק מתמונה שמשלימה סיפור, התפקיד שלך הוא לעזור לבמאי לספר את הסיפור שלו.

שחקנים מתחילים לא צריכים לנסוע לחול כל כך מהר - הכל מגיע מפה לכל העולם.

​

קרדיטים:

ואלס עם באשיר ולבנון - סרטים שהחזירו אותו לארץ.

שגיא מינץ - שחקן נהדר שהביא את הרעיון.

שחר רוזן ואלון נוימן על קורס מעמיק ותרגול במעבדה של צ'בק במשך שנה וחצי ועל החיבור לאסף סבן שהביא אותו לתפקיד בסרט "בית בגליל".

אסף סבן - על הליהוק והאמונה במהלך הצילומים של "בית בגליל". (תסריט ובימוי)

נועה קולר - על היותה פרטנרית מושלמת.

דוד רודוי על צילום נהדר של הסרט.

יניב הלפגוט ואריק גולדשטיין - על עשייה ויוזמה וחזון. (אודי הצטלם אצלם לתפקיד אורח בסדרה שיצרו)

​

***

הפודקאסט הופק במסגרת גוגל קמפוס לסטארטאפים ובשותפות עם הפרטנר שלי למסע - מתן אפשטיין. אל תשכחו להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו "חדר החזרות" ולעקוב אחרינו באינסטגראם (@actorspodcast). תרגישו כמובן חופשי לשאול אותנו שאלות ולתת לנו פידבקים פה ובפייסבוק כדי שנוכל לדייק עבורכם את התכנים בפרקים הבאים.

האזנה נעימה ונשמח אם תשתפו, תזמינו אלינו חברים מהמקצוע ומחוצה לו, ואם תוכלו למצוא זמן לתת לנו דירוג באפל פודקאסט כדי שנוכל להמשיך להתקיים!(;